בנם של זלדה-סוניה ויצחק. נולד ביום כ"ג בטבת תש"ח (5.1.1948) בתל אביב. אח צעיר לציפי.

חיים גדל והתחנך בתל אביב, למד בבית הספר היסודי "בלפור" והמשיך ללימודי תיכון בבית הספר "עירוני ה'" בעיר, במגמה הביולוגית. סיים לימודיו בהצלחה יתרה.

כבר בגיל שש התגלה כישרונו האמנותי, כשהחל לצייר. מאז נהג להשקיע שעות בציור ובפיסול, בלט ביצירתיות שלו ובבגרות שהתבטאה בעבודותיו.

ביום 14.8.1966 התגייס. אהב את המדינה ונכון היה לתרום מעצמו, שובץ לשירות כלוחם בחטיבת "גולני". עבר טירונות, אימון חורף וקורס מ"כים (מפקדי כיתה) בג'וערה והוצב כמדריך בבסיס הטירונים של החטיבה. ביצע תפקידו במסירות ובנאמנות ועסק בהדרכת טירונים שהתגייסו ליחידה, באימון אנשי מילואים ובאימוני סגל ההדרכה.

ב-5.6.1967 החלה מלחמת ששת הימים. היחידה התכוננה לקחת חלק בלחימה, ואולם כדבריו "המלחמה ברחה לנו. לכל מקום שהגענו אליו, התברר שאנחנו לא הראשונים, וחבר'ה שלנו כבר הגיעו לפנינו... לא יצא לנו להילחם". לאחר המלחמה, שימש בתפקיד מ"כ באחד מגדודי החטיבה.

ביום 31.3.1968 יצא כמפקד צוות עם עוד ארבעה חיילים למארב דרומית לקוניטרה שברמת הגולן. הם המתינו בשקט לחוליית מחבלים שנכנסה היישר אל תוך המארב, כפי שתכננו. כך בלשונו: "שכבנו בצד הדרך וראינו אותם צצים כמו מתוך האדמה ומתקדמים היישר אלינו. הם לא הפתיעו אותנו. חיכינו להם. עוד קודם סימנתי לחבר'ה בבעיטות ברגליים, אפשרנו להם להתקרב ונתנו מכת אש. ראינו שלושה מחבלים. הורדנו אחד על המקום מטווח שני מטרים או משהו כזה. השניים האחרים נפצעו הסתובבו והחלו לברוח. הקמתי את המארב והתחלנו לרדוף אחריהם ולרוע המזל היה שם מאחוריהם רביעי שלא ראינו אותו, והוא ירה עלינו".

כתוצאה מהירי נהרג טוראי דויד-שמואל גורה ושלושה חיילים נפצעו, בהם חיים. אחרי שטופל בשטח הובהל למרפאה בקוניטרה ומשם לבית החולים "תל השומר". "אמרתי לעצמי רק דבר אחד: 'אתה מוכרח לחיות' – ונאחזתי בחיים ממש בציפורניים" סיפר לימים. הוא אושפז כחודש ימים ועבר סדרה של ניתוחים, כתוצאה מפגיעה באחת מחוליות הגב נותר משותק ברגליו והחל בהליך שיקום במרכז שיקום בתל אביב.

חיים היה נחוש ואופטימי לבנות לעצמו שגרת חיים חדשה, כשהוא נתמך בהוריו כל העת. "קשה היה לי להשלים עם רוע הגזירה" סיפר, "אך אמרתי לעצמי: 'עליך להמשיך בתהליך השיקום. אם בכל זאת יחול שיפור במצב – מה טוב, ואם לאו – אתה חייב ללמוד להסתדר עם מה שיש'".

במרכז השיקום יצר חברויות עם נכי צה"ל נוספים ששהו במקום. האווירה במרכז הייתה שמחה ושוקקת חיים, המורל גבוה ונערכו חגיגות ומסיבות רבות בהשתתפות מתנדבים שפקדו את המקום. האווירה הטובה אפשרה לו להתרכז בהחלמה ועודדה את רוחו.

חיים הוכר כנכה צה"ל. במאי 1969 סיים את הליך השיקום ועבר לגור בבית חדש ברמת השרון, אליו עברו גם הוריו שביקשו לתמוך ולסייע לו ככל יכולתם. השכונה אליה עבר תוכננה לנכים מבחינת נגישות, בסמיכות לו התגוררו נכי צה"ל נוספים אותם הכיר במהלך שהותו ב"בית הלוחם" והם היוו קהילה תומכת האחד עבור השני.

הוא פעל בנחישות להשגת עצמאות מירבית, חידש את רישיון הנהיגה שלו, ובמטרה לבסס לעצמו עתיד בשירות הביטחון החל ללמוד את השפה הערבית ולמד לתואר ראשון במזרחנות ב"אוניברסיטת תל אביב", תחילה כ"שומע חופשי" ובהמשך כתלמיד מן המניין. במהלך לימודיו פעל רבות להעברת ההרצאות לאולמות מונגשים על מנת שיוכל להיות נוכח בהן, והעלה בפועלו זה את המודעות לצרכי הנכים בקרב סגל האוניברסיטה.

בשנת 1974 סיים את לימודיו. לאחר שבחן אפיקי עבודה שונים השתלב במערכת הביטחון כאזרח עובד צה"ל, כקצין תרגום ועריכה. בהמשך, בזכות נחישותו ויכולותיו הגבוהות, התקבלה בקשתו לגיוס מחדש והוא נקלט לשירות צבאי. לאחר שעבר קורס קציני מודיעין מילא שורת תפקידים בחיל. מקצועי ומסור, הפגין ידע ובקיאות מעמיקים בתחומים שונים. במהלך שנות שירותו בצה"ל התקדם בסולם הדרגות עד לשחרורו בשנת 1992 בדרגת סגן-אלוף.

במקביל לבניית קריירה צבאית השתתף בפעילויות ספורט לנכים. הוא החל להתאמן במועדון "ספיבק" ברמת גן בקליעה למטרה בחץ וקשת, ובהמשך עבר להתאמן ב"בית הלוחם" בתל אביב בקליעה למטרה ברובה והגיע להישגים טובים.

בשנת 1976 יצא עם נבחרת ישראל לאולימפיאדת הנכים בטורונטו שבקנדה, שם התחרה בתחרות קליעה למטרה. במהלך השהות שם הכיר את אורה, חברת נבחרת ישראל, אלופת העולם ושיאנית עולם בכדור ברזל, דיסקוס ובקרב חמש. בין השניים נרקמה חברות שהתפתחה לזוגיות אוהבת. "אומנם לא זכיתי באולימפיאדה במדליה אך זכיתי בהרבה יותר מזה" סיפר בהערצה.

השניים נישאו ביום 15.3.1977 בחתונה שנערכה בקיבוץ המעפיל, מקום מגוריה של אורה. לאחר נישואיהם, עברו לגור יחד בביתו שברמת השרון וב-1984 נולדה בתם אפרת. היה בעל ואב מסור ואוהב , ביקש את הטוב ביותר עבורן. אב נוכח שלא נתן למוגבלותו הפיזית להכתיב את התנהלותו. אהב אוכל טוב ונהנה ללכת עם בתו למסעדות וליהנות ממנעמי החיים.

בזמנו הפנוי נהג לעסוק, בנוסף לספורט, בפעילות יצירתית במסגרת "בית הלוחם" בתל אביב. המשיך להשקיע בציור ובפיסול, תחומים שכישרונו בהם בלט מילדותו, השתתף בחוג ציור ובתערוכות שונות הוצגו רבות מיצירותיו. הוא אהב לשיר ובורך בקול עָרב, הצטרף למקהלה שהוקמה בבית הלוחם והופיעה ברחבי הארץ. כן השתתף בחוג צורפות ובחוג לידיעת הארץ, אהב מאוד לקרוא ולהעשיר את ידיעותיו וספריית ביתו הייתה עמוסה בספרים.

חיים שלט בכמה שפות, אדם אינטליגנטי ובעל ידע כללי נרחב וחוכמת חיים, משפחתו כינתה אותו "אנציקלופדיה מהלכת". השתתף בשעשועון הטלוויזיה "אחד נגד מאה" ששודר ב"רשת", ובצה"ל השתתף בחידוני ידע שונים. בשנת 1991 זכה באליפות צה"ל בחידון ידיעת הארץ ומורשת הקרב.

הוא נהנה לכתוב, וגולל את חוויותיו ותחושותיו בכתבים שונים. סיפורו פורסם בספר "שיקום למופת", שיצא ב-1992 בעריכת יהודה חשאי. כן התפרסמה כתבה עליו, על פציעתו והליך השיקום שעבר, וכותרתה "קם בבוקר עם שמחת חיים". על פועלו ומרצו סיפר - "אני לא אדם שקם מיואש. אני קם בבוקר עם שמחת חיים ליום עבודה. אני מקפיד להוציא מעצמי את מה שאני יכול כדי להיות מרוצה".

היה איש של אנשים, אוהב אדם וחברה. בעל חוש הומור מפותח, אהב להתבדח ולצחוק. חובב טבע וטיולים, נהנה עד מאוד לנסוע ולתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשהוא מספר על מקומות בהם ביקר במהלך שירותו הצבאי. נהנה מהחיים ושאף למצותם עד תום.

לימים, זכה להפוך לסב. הוקיר את הזמן במחיצת נכדיו ונהנה מאוד מבילוי משפחתי משותף.

חיים אנלין נפטר ביום כ"ג בשבט תשע"ו (2.2.2016). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ברמת ישי. הותיר אחריו אישה, בת ונכדים.

ספדה לו בתו: "אבא היה איש טוב ונעים הליכות, לב אחד גדול. נהנה מכל רגע מהחיים שלו וצחק הרבה. אהב את החיים".